לטוות סיפור לתוך אריג של ספר. אף פעם לא הייתה לי את הסבלנות והמשמעת הנחוצים לבניית סיפור קצר או ארוך. הכוונה, כמובן לסיפור טוב, כזה שיהיה בעל התחלה אמצע וסוף ברורים וזורמים מושכים לקריאה ומייצרים דבר מה נוסף בפנוכו של הקודקוד. ארומה מענגת נעימה בקורא. כל מעשה הארכיטקטורה הנרטיבית, התפתחות העלילה, והדמויות ועומקן, מעקב רב זירתי אחר כל שלל האירועים ותתי הסיטואציות שקרו לשם שזירתם ברצף, כל זה עייף אותי. נדמה היה לי כמאפיין אנשים אובססיביים, הגם שכנראה (לעיתים) גם מאוד יצירתיים ושונים בהסתכלותם על החיים וזה.
זוכר את הפעם הראשונה שקראתי את החטא ועונשו, או אפילו את הזר של קאמי. שלמות העלילה והרווחים שבין השיטין, הדבר מה נוסף הזה עליו אני מדבר, נראו לי קסומים ובלתי אפשריים לביצוע. משימת חיים במקרה הטוב. לא הצלחתי להבין כיצד יצירות כאלו נכתבות עד לסיומם המושלם בפרק זמן מתוחם וסופי. זה נראה לי בלתי אפשרי לביצוע. כמובן שמאז נוספו לארכיון הרוח הפרטי שלי עוד עשרות, ואולי מאות יצירות כאלו.
בשונה משירה.
שהיא, מורכבת וגדולה ככל שתהיה, משימה ברת השלמה. היא קצרה. ואף שדורשת דיוק וניקיון פנימי עילאיים, ואולי גם אי אלו הבנות עמוקות ואחרות של השפה, עדיין הינה מתוחמת בזמן וברת ביצוע. משימה ראויה לעצלנים כמוני.
