בדידותו של המנהיג ומקורות חוסנו…

המאמר הנ"ל ישתדל להציג תמונה קצרה ובהירה של צבעי בדידות המנהיג ומנגד,  ירמוז למקורות הכוח העשויים לשמש עבור המנהיג בסיס של איתנות.

2904 מילים, זמן קריאה ממוצע כ- 14 דקות

מילות מפתח – בדידות המנהיג, חוסן, שכרון כוח, נטל המנהיגות, מנהיגות שקטה, חמלה

מטה עץ נוקש באדמה ורגל נגררת אחר רגל, פסיעה ועוד פסיעה, ושוב מטה עץ נוקש ורגל מושכת רגל ופסיעה. כך עולה ומטפס לאיטו הנביא אל הפסגה. הטיפוס בודד וארוך במעלה ההר. המייתו הרחוקה של העם הצועד מאחור כבר נעלמה מאזניו, ושריקתה של הרוח אינה נשמעת, הגם שגבוה ההר. רק מחשבותיו נשמעות בתוך ראשו בשקט הזה ורעש נקישתו של מטה העץ המכה באדמה, אותו מטה שלפנים חולל נסים רבים. מנהיג אמת הוא, ואחריותו לגורל העם הממשיך בלעדיו טורדת את מחשבותיו – מה יהיה עליהם עכשיו? האם מחליפו בשל להנהגה…? האם אכן יהושע הוא איש אשר רוח בו[1] כפי שהבטיחו אלוהיו…? צעד אחר צעד מטפס האיש, המורגל בבדידות עוד מילדותו, זאת שנובעת מקומתו הרוחנית-נבואית הגבוהה. אותה בדידות שהחלה עם בריחתו למדבר לאחר שהגן על עברי מוכה ושילם במעמדו, בדידותו באוהל מועד שהקים במרחק [2]אלפיים אמה ממאהל עמו לאחר שלא יכול היה שאת חטאיהם תחת הר סיני. רגליו הזקנות, שיצאו ממצרים לפני ארבעים שנה, מהלכות את צעדיהן האחרונים אל פסגת ההַר הָעֲבָרִי הוא הר נבו בשקט ובלבדות עצומה.

מוזר, אך נדמה שבהיפרדות הזאת תחושת הבדידות שונה מבעבר, כאילו עשויה היא מסוג אחר של בדידות שהכיר עד כה (שנגזרה לרוב מנטל המנהיגות), בדידות החסרה את האחריות וההחלטות הרות הגורל. זאת בדידות של זקנה, של גמר תפקיד, של היאספות אל אבותיך. בדידות, שאליה שותפים כל בני האדם, שמורגשת בתוכו כקשה הרבה פחות מבדידותו כמנהיג. אותו מנהיג שירד מהר סיני בידיים עמוסות בזהב ושפע רוחני ונצחי ונתקל בזהב החומרי והארעי של העגל, הניצב במרכז החוגגים, ומועקת אינסוף נפלה עליו והשמיטה דיברותיו. או בדידותו המנהיגותית למול 10 מרגלים עוינים, או מול מי מריבה. בדידות רבה.

אף שזוהי גזרתו של אלוהים עליו כעונש, לראות את הארץ המובטחת מבלי להיכנס אליה, אני רוצה להאמין שמשה חש גם הקלה בכך. לאחר 120 שנות קיום ו – 40 שנות הובלה של קושי מתמשך לשאת את בדידותו המנהיגותית הוא עובר מפסגה אחת לפסגה אחרת -מפסגת ההנהגה הרוחנית הוא מטפס 817 מטר לפסגה של הר ארצי וחומרי.

ספק רב, אם רובנו נוכל לתפוס, לפחות רגשית, את עומקה ותהומותיה של תחושת הבדידות של המנהיג, ואין הכוונה רק לבדידות הנלווית לקבלת החלטות הרות גורל ברגעי קצה וחירום בדבר עתידו של עם, או קבוצה, או אנשים רבים, אלא לבדידות המלווה את שגרת היום ואת שגרת הלילות טרופי השינה – את בדידות נטל המנהיגות. שהרי רק מתי מעט מביננו באמת נמצאים במקום שבו כל כך הרבה גורלות אנושיים מונחים על כף המאזניים. כל כך הרבה אחריות על חיים ומוות. והכל עלינו.

כך אפשר לחשוב על בן גוריון באותו יום חמישי, ד' באייר 13/5/1948, ערב טרום הכרזת העצמאות, לאחר שלא הצליח לשכנע אף אחד מסגל הנהגת הישוב שחייבים לקחת את העצמאות במו ידינו ולהכריז על מדינה, ולאחר שלקח על עצמו את האחריות הבלבדית על פוטנציאל למלחמה מרובת חזיתות של עם שרק עתה נחת מהשואה. או, באותו אופן, ניתן לחשוב גם על בגין וסאדאת טרום חתימה על הסכם השלום, על רבין, פרס וערפאת לפני חתימה על אוסלו… על צ'רצ'יל ב – 5 ליוני, ערב טרום הפלישה לנורמנדי ועל עוד הרבה נקודות קצה מנהיגותיות הרות גורל אחרות בהיסטוריה.

בספרו [3]"צ'רצ'יל והמלחמה" מתאר ההיסטוריון ג'פרי בסט את ניסיונותיו של צ'רצ'יל לעורר את דעת הקהל לסכנה הגדולה הנשקפת מגרמניה.  במהלך שנת 1933 העמיד צ'רצ'יל את העלאת המודעות הציבורית ביחס לסכנה הנשקפת מגרמניה במוקד עיסוקיו ועשה אותה לשליחותו הגדולה…. בנאום אחר נאום, מאמר אחר מאמר (אך כי אלה לא היו מרובים במיוחד), בשידור אחר שידור, הפנה את תשומת הלב לחימוש מחדש של  גרמניה ולמשמעויות שייוודעו לו לשלום אירופה, ואולי לשלום העולם כולו … היטלר בנאומיו, מנגנון התעמולה של גבלס ושוחרי שלום. צ'רצ'יל היה המתריע העומד בשער, בודד במערכה כנגד גרמניה עד שנת 1938. מעמדו הדרדר עוד יותר עם חתימתו של ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברליין, על הסכם מינכן הידוע, בו הוקרבה צ'כוסלובקיה לגרמניה הנאצית בעד הבטחות חלולות לשלום. צ'מברליין, בציטוט שהפך עם השנים לקלישאה המסמלת נאיביות, הכריז כי הביא "שלום בימינו". ההשפעה על מעמדו של צ'רצ'יל הייתה מידית: לאחר מינכן בסתיו 1938, איבד צ'רצ'יל את בסיס האהדה שלו בקרב תומכי השמרנים הנאמנים… בדיון בבית הנבחרים לא היה צ'רצ'יל בודד בביקורתו על הסכם מינכן, אך היה הרהוט והחריף ביותר.  הוא העז לומר "את הדבר הלא-פופולרי והלא-מקובל ביותר" שאפשר היה לומר בתנאים האלה – כי לא זו בלבד שאין סיבה למסיבה, אלא "ספגנו תבוסה מוחלטת וחד-משמעית". די היה בכך להשחיר את פניו בעיני נאמני השמרנים  (למשך זמן מה היה צ'רצ'יל הפוליטיקאי הפחות פופולרי במדינה). רק כשבעה חודשים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, ולאחר מספר כישלונות צבאיים, התפטר צ'מברליין, והוחלף בתפקידו על ידי צ'רצ'יל אשר בזכות מנהיגות איתנה ורטוריקה מופלאה, ליכד מסביבו את העם הבריטי עד לניצחון על גרמניה הנאצית. אם כן, לפני פרוץ המלחמה, בכל הנוגע ליחסו ואזהרותיו של צ'רצ'יל כלפי גרמניה הנאצית, הוא אכן היה בודד, או לכל הפחות היה המייצג הבכיר של דעת מיעוט אנטי-פייסנית שרבים לא רצו לשמוע.

בדידות, כמו ניכור, הינה רגש שהופך בשנים האחרונות לשכיח יותר ויותר בקרב האנושות, עם עליית האינדיבידואליזם ושבירת רוב המסגרות החברתיות.  לבדידות יש הרבה הגדרות, לא רק בשל היותה תחושה סובייקטיבית ומשתנה מאדם לאדם, אלא גם בשל היותה מושג עמום המשתנה גם בהתאם לסיטואציה. יש בדידות בתוך זוגיות, יש בדידות קיומית, יש בדידות מנהיגותית ויש בדידות רוחנית או ערכית. ואין אחת דומה למשנתה. במילים הבאות אתמקד בבדידותו של המנהיג ואתייחס למספר סוגי בדידות מנהיגותית כפי שמיפיתי אותם:

• המגיעה מהאחריות הבלתי נחלקת
• המגיעה מהיעדר מישהו שרואה/מכיר/מבין את כל התמונה
• המגיעה מהבנת מחיר ההחלטות והנכונות לקחתן
• המגיעה מהיות המנהיג מטרה מתמדת לחיצי ביקורת הציבור ואכזבותיו
• המגיעה מעומס מתמשך

כאמור, הראשונה נובעת מהצורך לקבל החלטה מנקודת האחריות הבכירה והעליונה, עבור חיים רבים. היות בודד כמנהיג בנקודת קבלת ההחלטות, בודד כי לא נותר עוד ממי לקבל עצה. להיות בודד כי האחריות אינה מתחלקת!     מרגע שאדם מקבל את האחריות המלאה והבלתי אפשרית לחלוקה על חייו של אחר, או אחרים, כמו הורה על ילדיו, או מנהיג על עמו, הוא גוזר על עצמו בדידות אמיתית. מאותו הרגע הוא בוחר, בין במודע, או בין אם לאו, להתמודד לבדו עם המחירים ועם ההשלכות הרגשיות, המוסריות והפיזיות הנובעות מהחלטותיו.  לאנשים ערניים ומודעים אין זה עניין של מה בכך, זהו רגע מכונן עבורם –  הם מביטים באפשרות הכישלון ומחיריו, ובכל זאת מסכימים לקבל את עול האחריות. ביודעין ובעיניים פקוחות לרווחה הם נכנסים למדבר הסיכונים ולוקחים סיכון אמת. בשונה ממשה[4], שגורס שאינו איש דברים ומבקש להימלט מבדידות המנהיג ומחיר האחריות, המנהיג המפוקח מכיר ומקבל את מחיר קבלת האחריות.  וכך כותבת ד"ר עינת רמון במאמרה –  "ההיסטוריה המקראית ובעיקר זו הנבואית רוויה בדימויים של מנהיגים מנוכרים שאינם מצליחים להשפיע על העם בימות חייהם. רעיון זה, של המנהיג המתוסכל מן העם הנפשע, אשר ממרר את חייו, עובר כחוט השני בתנ"ך. אפילו אלוהים עצמו, המנהיג של העם המסומל כאמו וכאביו, חש לעתים קרובות מנוכר מן העם ובלשון הנביא ירמיהו, המתאר את האל על פי הלכי הרוח של הנביא- עצמו אומר: "מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את- עמי ואלכה מאתם כי כלם מנאפים עצרת בוגדים" (ירמיה ח': ט'). על פי תיאור זה האל או הנביא שואפים להתרחק מן העם משום שעייפו ממנו. הם עייפו מן השחיתות שלו ומן האטימות המוסרית המאפיינת אותו. המִידבר אליו בורחים הנביאים מבטא בדידות, אך מסמל גם טוהר חברתי והתנערות מגסות ההמון".

סוג אחר של בדידות מנהיגותית קשור בדעת הקהל. ובהקשר זה מוסיפה ומספקת ד"ר עינת רמון במאמרה [5]על בדידות הנביא הסבר מעניין. האם ניתן לחשוב על יונה הנביא הבורח משליחותו, שמא מאימת בדידות הנביא? אך בדידות שמקורה אחר, כפי שמפרשת ומוסיפה – "על פי המדרש, בריחתו של יונה נבעה מרגישותו הרבה לדעת הקהל. יונה הבין את אשר מלמדת אותנו הסטטיסטיקה בת זמננו שהסיכוי שמנהיג יהיה אהוב לאחר שהחל לפעול כמנהיג הוא 8% (!). כלומר מנהיגות משמעה כמעט תמיד היחשפות בלתי נמנעת ללעג, לבוז, לכפיות טובה ולתחושת ריחוק מהעם, או מהציבור אותו משרתים".

"איני יכול יותר", אומר בגין, לאחר התעצמות בדידותו המנהיגותית עם לכת עליזה אשתו ומשענתו ברגעים קשים, ופורש. וכפי שמופיע בכתבה מאת נקדימון רוגל בעיתון הארץ [6]כך הוא אומר בסוף דבריו, בישיבתו האחרונה מול חברי ממשלתו, טרם הוא אוסף את ניירותיו וקם – "ברצוני להודות לכם, לכולכם, על שיתוף הפעולה וההבנה שהיו מנת חלקי ביושבי כאן עמכם. כן, נכון, היו תקופות קשות ולפעמים צריך אדם לקבל החלטה כשהוא יודע את כל הבעיות הקשות הקשורות בה. אני הגעתי למסקנה זו ולא הגעתי אליה כדי להביא לאיזושהי תוצאה שאנחנו מקווים שלא תהיה כזאת, אלא משום שלא יכולתי אחרת". ובהמשך הכתבה ממשיך וכותב רוגל – "אצל אחרים חלפו הרהורים קשים, כמו זה של העורך האחראי של ידיעות אחרונות, נח מוזס, שבדרך כלל מיעט בכתיבת מאמרים, אך הפעם, במפתיע, פרסם רשימה שבה שאל: האם עם אכזר אנחנו? הלוקה בתסביך אב וטורף את בשרם של ההולכים בראש המחנה? בכך קלע למעשה לאמירתו של משה דיין בימים הקודרים שלאחר מלחמת יום כיפור, על גורלם המר של ראשי ממשלה בישראל עד אז: את כולם הורידו חיים שאולה. הוא התכוון לדוד בן גוריון, למשה שרת, ללוי אשכול ולגולדה מאיר".

לפי ד"ר רמון – "טבע האדם המתואר בספר יונה מעיד על המתח העמוק בין הנטייה המידית לביקורת על מנהיגים ובין הכמיהה שלנו למנהיגים. ייתכן שחברה כשלנו, הנסמכת על תקשורת המונים מחדדת מגמות אלו. הנכונות לזלזל בעשייה של מנהיגים באשר הם, מצד אחד, קיימת לצד הנטייה להעריץ מנהיגים שהם כלי ריק מצד שני.  מנהיגות מאז ומתמיד הייתה משימה קשה וכפוית טובה. ספר יונה, כמו ספר דברים, המתאר את מאבקי המנהיגות של משה רבנו משקפים את כאב המנהיג. ככלל, נוטים המקורות היהודים להעמיד רף גבוה של מנהיגות אחראית לעם ישראל ולאנושות מתוך רצון לעודד אותנו לקחת על עצמנו תפקידי מנהיגות, למרות המחיר הבלתי נמנע שתפקידים אלה גובים".

[7]כולנו מבקשים שמישהו יחליט עבורנו, שיהיה מוכן לשלם את מחיר הטעות של החלטה לא נכונה ואת גודש הלבד הכרוך בתוצאותיה. כולנו רוצים להמשיך ולהישאר בבועת הביחד עם אחרים ושמישהו גדול מאתנו ידע מה נכון לנו, אף אם אינו בטוח בכך. אנחנו משליכים את יהבנו עליו, אך אם יטעה נניח אותו לנפשו, נירה בו את חיצי אכזבותינו ונחפש אחר מישהו אחר. באותו הקשר, אפשר לחשוב על שמואל גונן "גורודיש", או דוד אלעזר "דדו".

"ב–15 באפריל 1976 [8]לקה דדו בהתקף לב,בעת ששחה בבריכת שחייה בנווה אביבים, ומת, כשהוא רק בן 51. רבים קושרים את מותו המוקדם לשיברון הלב שהיה נתון בו לאחר שוועדת אגרנט הטילה עליו את האחריות למחדל יום הכיפורים. הכרעתה של ועדת אגרנט בדבר אחריותו האישית לכישלון ההכנות למלחמה, היא הכרעה שלא נתקבלה במלואה. מספר שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, שיבחה גולדה מאיר את דוד אלעזר: "גולדה הפליגה בשבחיו של דדו ושיבחה את הדרך שבה ניהל את המלחמה והוסיפה: "שתדעו לכם, דדו הציל את עם ישראל". סיפור דומה ניתן לפגוש בחייו של גורודיש[9]- על האלוף גונן אמרה ועדת אגרנט: "לא עמד כראוי במילוי תפקידו והוא נושא בחלק ניכר של האחריות למצב המסוכן שבו נתפסו כוחותינו". בעקבות פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט הושעה גונן מתפקידו".

 

חיסון לבדידות– ואהבת לרעך כמוך

כאמור, אחת משתי מטרותיו של מאמרון קצרצר זה היא לבקש ממך הקורא (המנהיג הפוטנציאלי) למקד את תשומת ליבך למקורות שונים ופנימיים בתוכך מהם אתה עשוי לשאוב את החוסן המנטלי הנחוץ להתמודדות יומיומית עם לבדותך המנהיגותית. וכמו כן להציג בפניך בקצרה את העלות-הנפשית של המנהיגות. לפחות זאת האכפתית.

גורלות רבים תלויים על כתפיו של המחליט הבודד בקצה הפירמידה. בדידות זאת, בעוצמות שונות, מאפיינת רגעים רבים בחייו של כל מי שבחר להנהיג ערב רב של אנשים. היא  קשה, והיא שזורה במארג ימיו ולילותיו של הערכי והאכפתי, החרד לגורל מונהגיו. אם אין ביכולתו להעמיד מול חרדה תמידית זאת כוח פנימי מיטיב ועצום המאפשר לו להתמודד עמה, הוא יקרוס, בדיוק כמו בגין שיום אחד הבין שאינו יכול עוד. הוא יקרוס בדיוק כמו מנהיגים רבים אחרים שנעלמו מבמת ההיסטוריה מבלי למצוא כוח בעצמם להתמודד, או שבחרו לצאת מזירת המנהיגות כי הבינו את מחירה והחליטו שאינם מוכנים לשלמה.

טלי איכנוולד-דביר  מציינת במאמרה[10] – "נכון גם שהמנהיגים עצמם בחרו בתפקידם ושרובם מצאו עם הזמן פתרונות, מעקפים או הדחקות. ועם זאת עובדה היא שמנהיגות מציבה בפני בעלי תפקידים בכירים סדרה של קונפליקטים מורכבים שתוצאתם הבלתי נמנעת היא בדידות – והרי “העוני הנורא ביותר הוא הבדידות”, כפי שאמרה אמא תרזה, ומוסיפה  ומציינת את 6 הקונפליקטים המשמעותיים הקשורים בכך:

1. דברים שרואים משם: קונפליקט השלם-חלקיו.  איש אינו רואה את התמונה המלאה באופן שבו רואה אותה המנהיג. לכן, המנהיג רואה כאוס היכן שאחרים אינם רואים אותו.
2. אין עם מי לדבר: ככל שמנהיג ניצב בפני החלטות מורכבות יותר, כך קטן מספרם של האנשים שעמם ביכולתו להתייעץ בפתיחות.
3. הכול אני יכול:קונפליקט ההצלחה כישלון והאגו – למרות המוניטין הגרוע שיצא לאגו, הרי שבמינון הנכון אגו הוא דבר חיובי המספק מידה בריאה של ביטחון ושאפתנות ומגרש הססנות, פחד ואדישות.
4. תנאים של חיבה:קונפליקט האומץ-פופולריות – עד כמה חשוב להיות פופולרי ואהוב למול האומץ שבלהיות צודק ובלתי אהוב.       
5. חשופים: קונפליקט הפומביות־ניתוק – עד כמה ניתן לקבל את ההחלטה באופן חשאי או מנותק.
6. יומם וליל:קונפליקט ההתמקדות־איזונים – דהיינו עד כמה להתמקד בנכונות החלטה הספציפית שלפניי, למול האיזונים הפוליטיים והאחרים הנלווים לקבלתה (הפשרות).

לצד היות  אבחנותיה של איכנוולד דביר, ביטוי לקונפליקטים/מאפיינים של בדידות, הן גם מציינות את תחילת ההבנה באשר למקום בתוכנו בו יש לחפש ולמצוא את הכוח הפנימי והאופן בו יש למנף אותו על מנת להתמודד עם בדידות המנהיג. בעצם, כל קונפליקט טומן בחובו גם את הרמז למענה הנכון בו יש לנקוט בכדי להתחסן בפניו.

היה נפלא להניח שרוב מחשבותיו של כל אדם נמצאות באיזון בין טובת עצמו – מה יהיה עליי? מה איתי? ובין מחשבותיו על טובת האחר. ישנם אנשים שעיקר מאמציהם יופנו לדאגה לעצמם, ואחרים שעיקר עיסוקם מופנה לדאגה לאחרים. ידוע הדבר שלחמלה יש כוח מחזק. ע"פ ויקיפדיה[11] "אימון לחמלה עשוי לעודד רווחה נפשית, רגשות חיוביים והתנהגויות פרו סוציאליות בחיי היומיום. חמלה היא דרך מועילה לחיזוק המשאבים האישיים, כלומר, היא עשויה לחזק את החוסן שבהתמודדות מול מצוקה אמפתית אל מול סבל של האחר, ואף מול סבל של האדם עצמי. ידוע כי מצוקה אמפתית היא הגורם המרכזי לשחיקה בקרב אנשי מקצוע אשר עדים לסבלם של אחרים כחלק מעבודתם, כגון עובד סוציאלי או רופא. מכאן, נראה כי אימוני חמלה אינם רק מקדמים התנהגות פרו-סוציאלית, אלא מגבירים רגשות חיוביים וחוסן נפשי אשר יסייעו בהתמודדות טובה יותר במצבי לחץ. לכל אדם יש היכולת לבצע אימון החמלה וליהנות מהשפעותיה המיטיבות של החמלה".

אחת מהחלטות שעשה נלסון מנדלה כמנהיג דרום אפריקה לאחר 27 שנות בדידות בכלא היה לבחור בנתיב הפיוס והחמלה המאחדים, כאשר, [12]כפי שמצוין בוויקיפדיה, "אחת מפעולותיו הראשונות כנשיא ב 1995 הייתה הקמת "ועדת האמת והפיוס", בראשות חתן פרס נובל לשלום דזמונד טוטו, שחקרה את עוולות תקופת האפרטהייד הן מצד השלטון הלבן והן מצד ארגוני ההתנגדות השחורים, תוך מתן חנינה למי שהודה בפשעיו". הוא כנראה הבין לעומק "שהתרופה" האמיתית והיחידה לבדידותו כמנהיג כמו גם לדרום אפריקה הנרפאת ממכאוביה תהיה הפגנת אמפטיה.

מנהיג הרודף אחר שליטה ועסוק בעיקר בצבירת כוח יהיה מכוון על פי רוב לדאגה לצרכיו האישיים, בעוד שמחשבותיו ורגשותיו של מנהיג אמת ייסובו ברובו של הזמן סביב האחר ודאגתו המרכזית תהיה בעיקר למונהגיו ופחות לצרכיו האישיים. הטענה המרכזית היא, על בסיס ההבנה  באשר לכוחה של החמלה, כי המנהיג הרגיש והחומל, "האוהב לרעהו כמוהו", העסוק יותר בטובת האחר, מצד אחד אמנם ירגיש ביתר שאת את נטל וכובד הבדידות, אך, מצד שני, בשל רגישותו לאחר ועוצמת רגשותיו וחמלתו הוא יהיה ככל הנראה בעל עוצמה פנימית רבה יותר ולכן חסון יותר מול בדידותו. עוצמה זאת היא למעשה כוחה של האהבה שבתוכו והיא כוח הנגד לדאגה, לחרדה ולבדידות. היות עטוף / טבול באנרגיה של אהבה היא כוח עצום. בדיוק כאותה אמא שחשה איום על ילדיה והופכת פתאום ללביאה חסרת פחד. הרגישות, המסירות והאכפתיות לאחר מחזקות אותנו מבפנים, גם אם טורדת את מנוחתנו וטורפת אל לילותינו, והן אלו שבעיקר מסייעות לנו ברגעי בדידות ארוכים וקשים.

בסופו של יום המנהיגות היא כתר מלכים, עטרה, אך גם מארה. הוא המבקש כוח בעיקר לעצמו, מבלי לחוש את הרגישות לזולת, הנלווית לאחריות המגיעה עם הכוח, כנראה לא יחשוש מנטל המנהיגות. אולם הוא המבין במה דברים אמורים ואת מחיר ונטל ההנהגה יחשוב רבות טרם יסכים לקבלה ואם הוא רוצה חיים נורמליים גם יסרב. כמשה.

הרבה אנשים מבקשים גדולה, אך מעטים באמת מבינים את מחיריה. כוח רב הוא חרב פיפיות. ברכישתו הוא מעניק לנו חרויות כמעט בלתי מוגבלות, אך אין לשכוח שהוא מקפל עמו מחירים נלווים. אפשר לחשוב על דוד המלך, לאחר שיחת ה "אני מאשים" של נתן החכם המוחה על "כבשת הרש", המתייסר על החלטתו האימפולסיבית/יצרית לשלוח את אוריה אל מותו, או על רוזוולט המתנער מסבלה של אנגליה ואירופה במהלך מדיניות אי-ההתערבות של ארה"ב בתחילת מלה"ע השנייה. מחיר החלטת המנהיג הוא קשה ומי שאינו מבין זאת לפני ולפנים ורץ אל עבר העצמת כוחו ושליטתו גרידא עשוי לשלם מחיר כבד מנשוא. די לחשוב על נפוליאון המתהלך לבדו כשסוהריו מלווים אותו מאחור בטיולי הבוקר באי אלבה, או על היטלר ב – 30 לאפריל 1945 שניות טרם התאבדותו, שני כובשי אירופה אלו שילמו לגמרי את מחיר בדידות החלטותיהם.

ואתה או את, כן אתם, טרם אתם רצים ומקודמים הלאה במעלה סולם הדרגות ומבקשים עוד כוח ושליטה דעו והבינו קודם את משמעותיהם ומחיריהם.

[1]במדבר כ"ז, פסוק, טו וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה לֵאמֹר.  טז יִפְקֹד יְהוָה, אֱלֹהֵיהָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה.  יזאֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת יְהוָה, כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה.  יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן–אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ, עָלָיו

[2]יהושוע ג, פסוק ד' אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם וּבֵנָיו כְּאַלְפַּיִם אַמָּה בַּמִּדָּה  אַל-תִּקְרְבוּ אֵלָיו לְמַעַן אֲשֶׁר-תֵּדְעוּ אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ-בָהּ כִּי לֹא עֲבַרְתֶּם בַּדֶּרֶךְ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

[3]https://presspectiva.org.il/בדידותו-של-מנהיג

[4]י וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.  יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. (שמות, ג, י' י"א)

[5]בדידות הנביא: על הכשרת מנהיגים על פי ספר יונה, מכון שכטר למדעי היהדות, ד"ר עינת רמון

[6]יחיאל, היום זה נגמר, הרגע שבו מנחם בגין נשבר, והודיע על התפטרותו מראשות הממשלה, הארץ,24/02/2012 נקדימון רוגל

[7]בדידות הנביא: על הכשרת מנהיגים על פי ספר יונה, מכון שכטר למדעי היהדות, ד"ר עינת רמון

[8] ויקיפדיה – דוד אלעזר

[9] ויקיפדיה – שמואל גונן

[10]בדידותו של מנהל אינטליגנטי, דה מרקר, 08.02.2012 , https://www.themarker.com/magazine/1.1634357

[11]"חמלה." ויקיפדיה.27 יולי 2024, 19:06 UTC.16 פבר' 2025, 11:53 <https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=%D7%97%D7%9E%D7%9C%D7%94&oldid=39106344>.

[12] מתוך הערך על נלסון מנדלה, ויקידפיה